מאריאנה שטיינברג עוזבת את פריס, העיר שענני גשם מכסים את שמיה כמו שמיכת פוך מגינה ומרגיעה. היא מחליפה אותם בשמש תל אביבית, לבנה וחדה, שמאירה באכזריות את הכל וחופשת כל קמט, כל כתם, כל קפל עור.
מאריאנה חוזרת אל עברה. היא פוגשת בו את תל אביב שאהבה פעם, וכמו בביקור קרובים היא מתבוננת בתאווה בהזדקנות של רחובותיה המוזנחים, בבתיה הקורסים, בתושבים הממהרים בה אחוזי דחף התכליתיות וההצלחה, ובמשוטטים חסרי המעש. היא פוגשת אנשים חדשים, זרים, גברים בעיקר, ומתפתה ללכת אחרי אחדים מהם. היא מתנחמת בקרבת גופם, נמשכת אחרי ריח עורם וקולותיהם החמקניים, והשמש, כמו מפקחת בלתי נראית, מלווה את גילוייה וצובעת אותם בגוניה המתעתעים.
:
